פסק-דין בתיק ת"ק 1698-12-11

1.         התביעה שבפני עניינה שאלת האחריות לתאונת דרכים שארעה בין שני רכבים, רכבו של התובע ורכבו של הנתבע. לרכבו של התובע נגרמו נזקים ואשר לטענתו יש לחייב את הנתבע בגינם. התובע טוען כי ביום 23.3.11 נסע ברכבו ברחוב דו סיטרי בתחומי העיר מודיעין. ברחוב ישנם שני נתיבים, אחד לכל כיוון, ומצדו השמאלי ישנם מקומות מסומנים לחניית רכבים. התובע טוען כי נסע בנתיב הימני ברחוב ונעמד על מנת לפנות שמאלה אל תוך אחד ממקומות החניה שבצד שמאל של הרחוב ולאחר שהחלק הארי של הרכב היה כבר בתוך החניה, לפתע הגיח רכבו של הנתבע מהנתיב הימני ופגע ברכב התובע בצידו השמאלי אחורי. התובע הוסיף כי ביצע את הפניה בזהירות הראויה ותוך מתן איתות.

2.         לטענת הנתבע, הוא נסע באותו רחוב בנתיב הימני עד שהגיע לרכבו של התובע שנעמד במקום ולא היה ברור מדוע הוא חוסם את הנתיב הימני. הנתבע הוסיף כי לא היה איתות מרכבו של התובע בדבר כוונה לפנות שמאלה ולכן עקף אותו. לפתע התובע ביצע פניה חדה שמאלה. לטענת הנתבע הדבר לא איפשר לו לבלום מבעוד מועד.

3.         שאלת האחריות לגרם התאונה תלויה במהות החובות שמוטלות על שני הנהגים בנסיבות המקרה, מכח הוראות תקנות התעבורה תשכ"א - 1961 (להלן: התקנות). במקרה שבפני קיימות שלוש חובות שהן משותפות  לשני הנהגים וזאת מכח סעיפים 21 , 40(א) ו-41 לתקנות שקובעות כדלקמן:

                                                "21              (א) כל עובר דרך חייב להתנהג בזהירות.

(ב) כל עובר דרך חייב להתנהג באופן שלא -

(1) יקפח זכותו של אדם להשתמש שימוש מלא באותה דרך;

(2) יגרום נזק לאדם או לרכוש ולא יתן מקום לגרום נזק כאמור ;

      (3)יפריע את התנועה ולא יעכבנה

      (4) יסכן חיי אדם.

(ג)   לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות, ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך.

40.             (א)  לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון".

41.                            נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש."

4.         התובע והנתבע, כל אחד מסיבותיו הוא, סטו מנתיב נסיעתם. התובע יצא מהנתיב הימני על מנת להיכנס לחניה שבצד שמאל של הרחוב. הנתבע סטה מהנתיב הימני על מנת לעקוף את רכבו של התובע.

5.         על פי תקנה 58(א) על התובע מוטלת חובה לאותת בזמן וממרחק מספיק, ברצותו לפנות שמאלה, כדי להזהיר עוברי דרך אחרים. על פי תקנה 61 על הנתבע בראותו את האיתות להאט ולנהוג בזהירות ולעצור אם יש צורך בכך כדי לאפשר לנוהג הרכב שלפניו לפנות, לסטות, להאיט או להיעצר ללא הפרעה. קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים באם התובע אותת או לא, ואם כן האם עשה זאת "בזמן וממרחק מספיק". במקרה שבפני מדובר בגרסה מול גרסה.

6.         בנסיבות העניין, הנני סבור כי על הנתבע מוטלת אחריות מוגברת וזאת בשל העובדה שהגיע מאחור וביצע עקיפה. תקנה 47(ד) ותקנה 49 קובעות כדלקמן:

47.               (ד) נוהג רכב לא יעקוף רכב, אלא אם הדרך פנויה במרחק מספיק כדי לאפשר לו את ביצוע העקיפה ואת המשכת הנסיעה בבטיחות ללא הפרעה וללא סיכון לנסיעתו של רכב אחר, וללא הפרעה אחרת לתנועה מכל כיוון שהוא.

49.                            (א) לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה.

(ב) בלי לגרוע מן האמור בתקנת משנה (א), לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר הנוסע לפניו באותו נתיב אלא אם כן הוא שומר על מרווח זמן של שניה אחת לפחות כדי לעבור, במהירות נסיעתו אותה שעה, את המרחק שבין שני כלי הרכב".

7.         התובע הגיש לתיק בית המשפט חוות דעת שמאי לגבי הנזקים שנגרמו לרכבו ואשר כוללת תמונות של הרכב בעקבות התאונה. הנתבע לא הגיש תמונות לגבי רכבו מאחר ולטענתו לא נגרם לרכבו כל נזק.   לאחר שקילת מכלול טענות הצדדים, מיקום הנזק ברכב התובע והחובות המוטלות על פי דין על שני הנהגים, הנני קובע כי האחריות לגרם התאונה מתחלקת כך ש-80% מהאחריות מוטלת על כתפיו של הנתבע ולתובע אשם תורם בשיעור של 20% בגרם התאונה.